|
דבר
העורכים
החקלאות ממריאה
לגובה
אחת התופעות החמורות והקשות, בין
כל הצרות העלולות להתרחש עלינו, עקב ההתחממות הגלובלית והשינויים האקלימיים
המתלווים אליה, היא המחסור במזון והיעדר הביטחון התזונתי שעלולים לפגוע בחלק
ניכר מן האנושות, בעיקר בארצות המתפתחות. במילים פשוטות, הרעב מאיים על מאות
מיליוני אנשים.
על פי נתוני 2009 של ארגון המזון
והחקלאות הבין-לאומי (FAO)
יותר ממיליארד בני אדם סובלים היום מחרפת רעב ומדינות רבות
לוקות באי ביטחון תזונתי חמור ביותר. על עומק העוני בעולם השלישי יעידו גם
הנתונים של הבנק העולמי ולפיהם 982 מיליון אנשים מתקיימים על 1.25 דולר ליום
או פחות מזה. עד 2050 צפויה אוכלוסיית כדור הארץ לגדול עד לכ-9.5 מיליארד בני
אדם, הביטחון והמחסור במזון עלול להגיע לממדים של קטסטרופה גלובלית, אם לא
ינקטו צעדים מהפכניים להגדלת התוצרת החקלאית וייצור המזון.
קשה להעלות על הדעת ביטוי חריף
יותר לפער שנוצר בתחילת המאה ה-21 בין העולם המפותח ההיי-טקי, לבין האיכר
האתיופי החורש את חלקת האדמה הקטנה שלו באמצעות מחרשת עץ הרתומה לשור, הזורע
את גרעיני הטף, דגן חד-שנתי הצומח באפריקה, או התירס שחסך מפי ילדיו, כשאין
הוא יודע אם ינבטו הזרעים ויתנו יבול, או שמא תבוא שנת בצורת נוספת. החקלאות
הפרימיטיבית האופיינית עדיין למרבית הארצות המתפתחות, היא במרחק שנות אור מן
החקלאות בארצות המפותחות, שעברה תהליך תיעוש לעידן המידע, המחשוב והחקלאות
האינטנסיבית. הייצור החקלאי הולך ונעשה דומה לתהליך תעשייתי בעל מאפייני
היי-טק, ככל שהביוטכנולוגיה וההנדסה הגנטית הופכים חלק בלתי נפרד בייצור
המזון.
מחובתו של העולם המפותח והשבע
לעשות הכול כדי לגשר על הפער הזה. למרבה הצער, הוכח כי סיוע כלכלי ישיר אינו
יעיל, בגלל השחיתות ואי יציבות המשטרים הפוליטיים השולטים במרבית הארצות
העניות ביותר. העברת הידע והטכנולוגיות המודרניות ויישום בר-קיימא שלהם
בארצות העניות הם הדרך הנכונה לפטור אותן מחרפת הרעב. לישראל חלק לא מבוטל
בתהליך הזה כפי שתוכלו לקרוא בכתבת זרקור בעמוד 22 המתארת את הפעילות של
סוכנות הסיוע הלאומית של ישראל (מש"ב) הפועלת במשרד החוץ. ראוי גם
לציין שחברות ישראליות פעילות בייצוא ידע חקלאי ולא רק תוצרת חקלאית ייחודית.
כדוגמה אפשר להביא את קיבוץ אפיקים המקים בסין, על יד בייג'ין, רפת רובוטית
ענקית בשתי קומות ל-2,500 פרות חולבות.
ואולם, הצעדים האלה, עם כל
חשיבותם וחיוניותם, לא יהיה בהם די כדי להבטיח ביטחון תזונתי לאוכלוסייה
הגדלה בעשורים הבאים. דרושים רעיונות יצירתיים ומקיפים יותר שיתנו מענה
לבעיה. רעיון כזה אנו מוצאים במאמרו של דיקסון דספומייה
בכותרת "חקלאות צומחת לגובה". המחבר מעלה
רעיון של "גידול
מזון בגורדי שחקים", בערים במקום בשדות, שיביא לחיסכון במים ובדלק מחצבי, יפתור
את בעיית הסחף החקלאי ויספק מזון טרי לתושבי הערים.
לרעיון החקלאות האנכית יש היבט נוסף בעל חשיבות רבה לנוכח השינויים האקלימיים
והמהפכה הירוקה. ה"חקלאות הקלאסית" כפי שהיא מוכרת לנו, זקוקה לשטחי קרקע
גדולים שעליהם מתפרסים הגידולים החקלאיים. הצורך להגדיל את שטחי הקרקע
החקלאית הוא בין הסיבות העיקריות לעקירת יערות הגשם המסכנת את המערכת
האקלימית והסביבתית שלנו. דספומייה מציין ש"אם נמשיך לגדל מזון באופן שבו אנו
עושים זאת כיום, יהיה עלינו להשתמש בעוד שטח השווה בגודלו לשטחה של ברזיל (כ-
8.5 מיליארד דונם) לצורכי חקלאות".
יש לזכור, שכפי שמתואר במאמר
" הדרך לאנרגיה בת קיימא עד 2030" גם הפקת אנרגיה
סולרית נזקקת לשטחי קרקע גדולים. כמו במקרה של דלקים ביולוגים, גם כאן עלולה
להיווצר "תחרות" בין הפקת אנרגיה לבין ייצור המזון. החקלאות הממריאה לגובה
יכולה לתת מענה גם לבעיה זאת. לישראל, המובילה בתחום החקלאות, יש פוטנציאל
להוביל גם בשטח חיוני זה, ויפה שעה אחת קודם.
| |
