מחקר מפינלנד העלה שרוב הכלבים סובלים מבעיות התנהגות – וככל הנראה, יש לכך בסיס גנטי
האם הכלב שלכם נובח בלי הפסקה? הכלבה שלכם מפחדת מבני אדם או כלבים זרים? אולי הם מגיבים בעצבנות לרעשים חזקים? אם זה נשמע מוכר, אתם לא לבד: במחקר חדש שנערך בפינלנד מצאו החוקרים שיותר מ-70 אחוז מהכלבים סובלים מבעיה התנהגותית כלשהי. לכל גזע של כלבים היו בעיות אופייניות לו, דבר שעשוי להעיד על כך שיש מרכיב גנטי לבעיות אלו.
החוקרים אספו את הנתונים בעזרת סקר אינטרנטי, עליו ענו בעליהם של 13,715 כלבים מ-264 גזעים שונים, כולל כלבים מעורבים. השאלות התייחסו לשבע תכונות הקשורות לחרדה: רגישות לרעש; פחד; רתיעה מגובה וממשטחים מסוימים, כמו רצפה מבריקה או סבכת מתכת; אימפולסיביות וחוסר תשומת לב; התנהגות כפייתית שחוזרת על עצמה; תוקפנות; והתנהגות בעייתית שקשורה לפרידה מהבעלים, כמו נביחות בלתי פוסקות לאחר שהם עוזבים.
הבעיה הנפוצה ביותר שמצאו החוקרים הייתה רגישות לרעשים – כ-32 אחוז מהכלבים הפינים סבלו ממנה, כשהרעש אליו רוב הכלבים היו רגישים במיוחד הוא קולות זיקוקים. 29 אחוז מהכלבים, לפי הדיווחים, סבלו מפחד – אם מכלבים אחרים, מבני אדם זרים או ממצבים שהם אינם רגילים אליהם. 23.5 אחוז מבעלי הכלבים אמרו שחיות המחמד שלהם נרתעות מגבהים או מעדיפות להימנע מלדרוך על משטחים מסוימים. חמישית מהכלבים הראו רמה גבוהה של חוסר תשומת לב, ו-16 אחוז הפגינו התנהגות כפייתית, שכללה אצל רבים מהם פגיעה עצמית, כמו נשיכה חוזרת של איברי גוף. התנהגות כזו עשויה לנבוע מחרדה או מתח נפשי, אך החוקרים מעירים כי ייתכנו גם סיבות נוספות לכך, כמו גירודים שנובעים מאלרגיות או מעקיצות פרעושים.
במחקר נמצאו הבדלים בין זכרים לנקבות: זכרים נטו יותר להיות תוקפניים, היפר-אקטיביים, ולהתנהג בצורה חרדתית כשבעליהם יצאו מהבית, בעוד נקבות נטו יותר להראות פחד. רגישות לרעשים והתנהגות כפייתית, לעומת זאת, נראו אצל שני המינים בצורה שווה.
23.5 אחוז מהכלבים נרתעים מגבהים או ממשטחים מסוימים. כלב מפחד לקפוץ מגובה | צילום: Zadranka, Shutterstock
גנטיקה וסביבה
הבדלים נראו גם בין גזעים שונים. כלבי מים ספרדיים וכלבי רועים שטלנדיים – גזע ארוך שיער שנראה כמו גרסת מוקטנת של קולי – היו בין הגזעים הפחדניים ביותר, בעוד לברדורים לא נטו לפחד. כלבים מגזע וויטן טרייר היו רגישים במיוחד לרעשים, ואילו שנאוצרים ננסיים לרוב לא הראו תגובה לקולות רמים. לעומת זאת, אותם שנאוצרים, כמו גם רועים גרמניים, היו תוקפניים לעיתים קרובות, במיוחד כלפי זרים. שלא במפתיע, הלברדורים הרגועים הראו רמות נמוכות של תוקפנות. כלבי וויטן טרייר התקשו להיפרד מבעליהם, ונטו לנבוח וליילל לאחר שעזבו.
ההבדלים בין גזעים הם ככל הנראה תוצאה של השוני הגנטי ביניהם, והם מעידים על בסיס גנטי מסוים לאותן תכונות. זה לא אומר שהן תלויות אך ורק בגנים: אין ספק שלחינוך, ולחוויות שונות שהכלב עובר במהלך חייו, יש תפקיד חשוב. אך נראה שגם הגנים מעורבים בהתנהגויות בעייתיות, דבר שפותח פתח לרבייה סלקטיבית, שתוכל להפחית את שיעורן בקרב הדורות הבאים של הכלבים.
ומה עם כלבים מעורבים? אלו הראו רמות גבוהות של רבות מההתנהגויות הבעייתיות, כולל פחד, רגישות לרעש, רתיעה מגבהים, אימפולסיביות, תוקפנות וגם קשיי פרידה: בין הכלבים המעורבים היו כאלו שעשו את צרכיהם בבית או כרסמו את הרהיטים בתגובה למה שתפסו כנטישה של הבעלים. החוקרים סבורים שאצל הכלבים המעורבים, בעיות ההתנהגות עשויות לנבוע פחות מנטייה גנטית ויותר מהסביבה בה נולדו וגדלו – בניגוד לכלבים הגזעיים, רבים מהמעורבים הגיעו מבתי מחסה ומעמותות, וחוו בגיל מוקדם נטישה או תנאים קשים.
המסקנה העיקרית מהמחקר היא שכלבים רבים מאוד סובלים מחרדות ומבעיות התנהגותיות – וסביר שהדבר נכון גם מחוץ לפינלנד. אמנם, היות שמדובר בסקר אינטרנטי שאנשים התנדבו למלא, עלולות להיות לו הטיות שונות. למשל, בהחלט ייתכן שאנשים שכלביהם היו בעייתיים יותר חשו מוטיבציה גדולה יותר למלא את הסקר. עם זאת, ברור גם מהמחקר הזה וגם ממחקרים קודמים שמדובר באחוזים ניכרים מהכלבים שמוחזקים ככלבי מחמד.
בעיות ההתנהגות מקשות על חייהם של הכלבים וגם של בעליהם, ובמקרים מסוימים אף מביאים למסירה של הכלב, שמשפחתו אינה מסוגלת להסתדר איתו. החוקרים סבורים שמדיניות רבייה מתאימה, שתיקח בחשבון את הנטיות לפחד, תוקפנות ועוד, תוכל לעזור בהפחתת שיעור הכלבים הסובלים מבעיות התנהגות. עם זאת, גם לסביבה יש השפעה רבה, ולכן חשוב מאוד לדאוג לתנאי מחיה נאותים של הכלבים, בעמותות ובבתים. בעתיד מקווים החוקרים להשתמש בממצאים שלהם כדי למצוא את גורמי הסיכון, גם הסביבתיים וגם הגנטיים, הקשורים לבעיות התנהגות שונות בכלבים.
