נולדנו לעשות כושר

בקיצור

• למרות שגרת חייהם דלת הפעילות של קרובי משפחתנו קופי האדם, הם אינם סובלים מבעיות בריאותיות שנובעות מעצלנותם.
• בני האדם התפתחו כך שהם זקוקים לרמות הרבה יותר גבוהות של פעילות גופנית כדי להיות בריאים.
• מחקר חדש מגלה שכשם שהאנטומיה וההתנהגות של בני האדם עברו שינויים במהלך שני מיליון השנים האחרונות, כך גם הפיזיולוגיה השתנתה, והתאימה את עצמה לפעילות הגופנית הנמרצת הנדרשת לחיי ציד וליקוט.

כמעט עשרים שנה חלפו מאז שמצאתי את עצמי מביט לפנות בוקר מבעד לחופת העלים בשמונה שימפנזים שישנו מעלי ביער הגשם של אוגנדה. שלושת החוקרים ושני עוזרי השטח בצוות שלנו התעוררו שעה קודם לכן, נעלו מגפי הגומי וארזו בזריזות את תרמיליהם לפני שיצאו לשבילים הבוציים עם פנסי ראש. האורות ביעדנו היו כבויים. עמדנו שם בדממה, שקועים באוקיינוס שחור של יער שהתפרס שלושים מטר מעל ראשינו, והאזנו לרחשי השימפנזים המתנשפים ומתנועעים בקיני העלים שלהם.

כדוקטורנט צעיר שחוקר את האבולוציה של האדם ושל הקוף, ביקרתי בקיץ ההוא בשמורת הטבע קיבאלה (Kibale) במטרה למדוד כמה טיפוס עושים השימפנזים ביממה. תיארתי לעצמי שהאנרגיה שהשקיעו בטיפוס עשויה להיות גורם מכריע באבולוציה של השימפנזים ובאקולוגיה שלהם, בצורה שתעצב את האנטומיה שלהם כך שתמקסם את יעילות הטיפוס ותחסוך קלוריות הנחוצות להם לרבייה ולפעילויות חיוניות אחרות. מה שציפיתי חודשים ספורים קודם לכן, כשישבתי ליד שולחני הנוח באוניברסיטת הרווארד המושלגת והגיתי את תוכניות המחקר בקיץ הקרוב, היה שהשימפנזים יהיו שקועים במאבק קיומי יומיומי מפרך לכלכל את עצמם. אך אחרי שעקבתי אחרי השימפנזים מעלות השחר ועד שקיעת החמה, והסתגלותי למקצב של עבודת השטח בקיץ ההוא, הגעתי למסקנה שונה לגמרי: השימפנזים פשוט עצלנים. רק לאחרונה הבנתי מה העצלות הזאת של הקופים יכולה ללמד אותנו על האבולוציה האנושית.

קופי אדם מסקרנים אותנו כי הם כל כך מזכירים לנו את עצמנו. אנחנו לא רק חולקים 97 אחוז מהגנום שלנו עם אורנגוטנים, גורילות, שימפנזים וקופי בונובו (שימפנזים ננסיים). קופי האדם נבונים, משתמשים בכלים, נלחמים ומשלימים ומתחמקים כדי לקיים יחסי מין. חלקם יהרגו את שכניהם במאבק על שטח ואחרים יהרגו מינים אחרים בשביל מזון. הילדים לומדים מאימהותיהם, מתאבקים זה בזה וחוטפים התקפי זעם. וככל שאנחנו חוזרים רחוק יותר אחורה באבולוציה, אבותינו הקדמונים דומים יותר לקופים.

שימפנזים בשמורת קיבאלה באוגנדה | צילום: שאטרסטוק

אף מין מאלה שקיימים כיום אינו מודל מושלם למינים שנכחדו – כל שושלת התפתחה והשתנתה במשך הזמן. עם זאת, הקופים של ימינו מספקים לנו הזדמנות טובה במיוחד לראות מעין באנו וכמה ממה שאנחנו היום נותר בנו ללא שינוי מימי קדם.

אף על פי כן, לא הדמיון בין הקופים לבני האדם, אלא דווקא ההבדלים ביניהם הם אלה ששופכים אור חדש על האופן שבו גופנו פועל. ממצאים שנאספו ממאובנים, גני חיות ומעבדות מסביב לעולם מגלים לנו עד כמה השתנה גופנו בשני מיליון השנים האחרונות.

כבר כמה עשורים ידוע לחוקרים שהפרק האחרון באבולוציה האנושית התאפיין בשינויים גדולים שעברנו מבחינה אנטומית ואקולוגית – ביניהם עלייה בגודל המוח, ציד ואכילת נבלות, עלייה במורכבותם של כלי האבן וצמיחה בגודל הגוף. עם זאת, חוקרים הניחו בדרך כלל שמדובר בשינויים מבנה הגוף ובהתנהגות, לא בפעילות הבסיסית של התאים שלנו. הפרספקטיבה הזאת משתנה עקב גילויים חדשים שמראים איך בני האדם השתנו גם מהבחינה הפיזיולוגית לאורך האבולוציה. בניגוד לבני דודנו הקופים, אנחנו פיתחנו תלות בפעילות גופנית. עלינו לזוז כדי לשרוד.

גן העדן האבוד

סדר היום הטיפוסי של שימפנזה בטבע מזכיר את לוח הזמנים היומי של גמלאים מנומנמים במהלך שיט תענוגות לאיים הקריביים, פרט לכך שהלו"ז של השימפנזים כולל פחות פעילויות. מתעוררים עם הזריחה, מיד לאחר מכן אוכלים ארוחת בוקר (פירות). אוכלים לשובע ובשלב הבא מוצאים מקום נחמד למנוחה ואולי גם פולים כינים ומטפחים את עצמם. כעבור כשעה (אין מה למהר!) מוצאים עץ תאנים בשמש וזוללים בכיף. אם מתחשק, הולכים לפגוש חברים, עוד קצת פליית כינים וטיפוח, עוד תנומה קלה. ארוחת ערב מוקדמת מוגשת בחמש אחר הצהריים (עוד פירות, אולי גם אי אלו עלים), ולאחר מכן הגיע הזמן למצוא עץ נחמד ללילה, לבנות קן וליל מנוחה. יש כמובן מקהלות של צווחות נלהבות כשהפירות טובים במיוחד והתגוששויות מדי פעם או אפילו ציד קופים. וזכר האלפא צריך להקדיש חלק מיומו להכות קורבנות או להפגין את כוחו בדרך אחרת. אבל ככלל, השימפנזים נהנים מחיים נינוחים למדי.

השימפנזים אינם היחידים. גם אורנגאוטנים, גורילות וקופי בונובו מנהלים חיי ההוללות שאגדות ילדים ותוכניות חינוך נגד סמים לתיכוניסטים מזהירות מפניהם. קופי אדם משקיעים 10-8 שעות ביממה למנוחה, טיפוח ואכילה ומסיימים את יומם בשינה של 10-9 שעות בלילה. קופי בונובו הולכים כשלושה קילומטרים ביום וגורילות ואורנגאוטנים אפילו פחות. ומה לגבי הטיפוס? מה שגיליתי בקיץ ההוא היה ששימפנזים מטפסים כמאה מטר ביום. מבחינה קלורית הטיפוס הזה שקול להליכה של עוד קילומטר וחצי. אורנגאוטנים מטפסים לגובה דומה ואילו מספר המטרים שגורילות מטפסות לא נמדד במדויק, אך אין ספק שהוא נמוך יותר.

משפחת גורילות נחה ברואנדה | צילום: דיוויד קיילס, Getty Images

עבור בני אדם פעילות גופנית כה דלה היא מתכון בטוח לבעיות בריאות חמורות. הליכה של פחות מעשרת אלפים צעדים ביום מקושרת לסיכון גבוה ללקות במחלות לב וכלי דם ובמחלות של חילוף חומרים. מבוגרים בארצות הברית הולכים בממוצע כ-5,000 צעדים ביום, ותורמים בכך לעלייה המדאיגה בשכיחות של סוכרת מסוג 2, שתוקפת אחד מכל עשרה אמריקאים, ובמחלות לב שאחראיות על רבע ממקרי המוות בארצות הברית.

על פי הנתונים האלה קופים היו אמורים להיות בצרות צרורות. אם נמיר את ההליכה והטיפוס שלהם לצעדים ונשווה בין המינים נגלה שקופי האדם מגיעים רק לעיתים נדירות אפילו למספר הצעדים הדל של אנשים שאינם פעילים במיוחד, ולא מגיעים לעולם לעשרת אלפים צעדים ביום.

לכך נוסף עניין הישיבה והמנוחה: אצל בני האדם ישיבה ממושכת במשרד או מול הטלוויזיה מקושרת לנטייה גוברת למחלות וירידה בתוחלת החיים, גם אצל אלה מאיתנו שעושים פעילות גופנית. מבחינת הסיכון הבריאותי אפשר להשוות חוסר פעילות גופנית לעישון, ושניהם הורגים יותר מחמישה מיליון בני אדם בשנה. באוכלוסייה הבוגרת של סקוטלנד, למשל, נצפתה עלייה של 125 אחוז באירועי לב וכלי דם כמו אוטם שריר הלב ושבץ אצל אנשים שצפו בטלוויזיה יותר משעתיים ביממה. מחקר אחר, שנערך באוסטרליה, דיווח שכל שעת צפייה בטלוויזיה קיצרה את תוחלת החיים ב-22 דקות. אחסוך לכם את החישוב: מרתון של "משחקי הכס", על כל 63.5 השעות מתחילתו ועד סופו, יעלה לכם ביממה שלמה מחייכם.

למרות זאת, שימפנזים וקופים אחרים נותרים בריאים להפליא למרות השגרה דלת הפעילות של חייהם. אפילו בשבי, סוכרת היא מחלה נדירה אצלם ולחץ הדם של הקופים אינו עולה עם הגיל. כמו כן, אף שרמות הכולסטרול שלהם גבוהות באופן טבעי, עורקיהם לא נסתמים. כתוצאה מכך, ובשונה מבני האדם, שימפנזים לא מפתחים מחלות לב ולא חוטפים התקף לב עקב חסימה בעורקים הכליליים. והם נשארים רזים.

בשנת 2016 עבדתי בגן החיות לינקולן בשיקגו עם סטיב רוס (Ross) וצוות עוזרים כדי למדוד את קצב חילוף החומרים ומבנה הגוף של אוכלוסיית הקופים בגני החיות ברחבי ארצות הברית. התוצאות היו מאירות עיניים: אפילו בשבי שיעור השומן בגופם של אורנגאוטנים וגורילות אינו עולה על 23-14 אחוז. אצל שימפנזים שיעור השומן מכלל הגוף נמוך אפילו יותר: פחות מעשרה אחוזים, בדומה לאחוז השומן בגופם של ספורטאים אולימפיים.

אין ספק שבין בני דודנו הקופים אנחנו יוצאי הדופן. הגוף האנושי דורש רמות הרבה יותר גבוהות של פעילות גופנית כדי לתפקד כראוי. ישיבה ממושכת בבטלה, טיפוח ותנומות מזדמנות (או צפייה בטלוויזיה) הפכו מסגנון חיים שגור לגורמים מסכני חיים. מתי ומדוע הומרו הדרישות הקיומיות הפשוטות והצנועות כל כך של בני דודנו הקופים באורח החיים המאומץ והתובעני שלנו? ממצאים ארכיאולוגיים מצביעים על השתלשלות האירועים.

ההתפצלות

הענף האנושי באילן היוחסין שלנו, של משפחת ההומינינים, השייכת למשפחת הפרימטים, התפצל מזה של השימפנזים וקופי הבונובו לפני שישה או שבעה מיליוני שנים, לקראת סוף העידן הגיאולוגי מיוקן. עד לאחרונה נמצאו רק שרידים מאובנים מעטים שנותרו מהחלקים המוקדמים של השושלת שלנו. ואז, ברצף מהיר במהלך העשור הראשון של האלף, פליאואנתרופולוגים שעבדו בצ'אד, אתיופיה וקניה דווחו על שרידים של שלושה הומינידים מהתקופה הקריטית הזאת: סאהלנתרופוס (Sahelanthropus), אורורין (Orrorin) וארדיפיתקוס (Ardipithecus).

מבחינת האנטומיה של השיניים, הגולגולת והשלד, ההומנינים הקדומים האלו שונים מכל הקופים החיים כיום. עם זאת, מעבר לכך שהלכו על שתיים, הממצאים מעידים שההומנינים הקדומים ניהלו אורח חיים דומה לקופי האדם. השיניים הטוחנות שלהם דומות בגודלן ובחדותן לאלו של השימפנזים, עם שכבת אמייל קצת יותר עבה, שעשויה להעיד על תזונה מעורבת של פירות ואוכל צמחוני אחר.

ארדיפיתקוס רמידוס זכר | איור: ג'ון בווארו, Science Photo Library

להומינין המוקדם המוכר ביותר כיום – ארדיפיתקוס, ששרידיו נמצאו במשקע בן 4.4 מיליוני שנים באתיופיה – היו זרועות ארוכות, אצבעות ארוכות ורגליים בעלות יכולת אחיזה, שמעידים כי הם ניהלו את חייהם חלק מהזמן על עצים. בדיקה ביוכימית שערכה לאחרונה הסטודנטית איליין קוזמה (Kozma) מאוניברסיטת ניו יורק, מראה שהארדיפיתקוסים פיתחו שינויים באנטומיה של האגן שלהם, שאפשרו להם להזדקף בלי לסכן את יכולתם להתרומם אל חופת העצים. אבותינו הקדמונים חשו ללא ספק בנוח בשני העולמות – על הקרקע ועל העצים.

ההומינין הדומיננטי בתקופה שלפני ארבעה 4-2 מיליוני שנים הוא האוסטרלופיטקוס (Australopitecus). נכון להיום זוהו לפחות חמישה מינים שלו, ביניהם "לוסי" המפורסמת ובני מינה. שינויים אנטומיים ברגליהם מעידים על יכולת הליכה משופרת ושהייה רבה יותר על הקרקע לעומת מינים קדומים מהם. הם איבדו לדוגמה את יכולת האחיזה של כף הרגל, הבוהן שלהם מיושרת עם שאר האצבעות, כף הרגל ארוכה והיחס בין אורך הרגל למסת הגוף דומה לזה שאנחנו רואים היום אצל בני האדם.

בחינה של האגן שלהם שביצעה קוזמה, לצאת עבודה שנעשתה לאחרונה על עקבות מאובנים מלאטולי (Laetoli) שבטנזניה מצביעות על כך שהאוסטרלופיטקוס סיגל לעצמו הליכה מודרנית למדי. הזרועות והאצבעות הארוכות מעידים שההומינינים הללו עדיין בילו על עצים, כנראה כדי לישון ולאכול. לפי צורת השחיקה של שיניהם נראה שהאוסטרלופיטקוסים ניזונו בעיקר מצמחים, בדומה להומינינים שקדמו להם ולקופים החיים כיום. הלסתות הגדולות שלהם ושכבת האמייל העבה מתאימים לתפריט של מזונות קשים וסיביים יחסית.

התפתחות ההליכה הזקופה על שתי רגליים בקרב הומינינים היא תופעה חשובה שמצביעה על גישה אחרת שונה לניווט באותו נוף. ייתכן שהיכולת לנוע למרחקים גדולים יותר בהשקעה של פחות קלוריות אפשרה לאוסטרלופיטקוס להתפשט ולהתרבות בהצלחה גם בסביבות מחייה פחות שופעות מאלה שבהן חיים קופי האדם של ימינו.

יש עוד שינויים מסקרנים וראויים לציון שהופיעו אצלם, כגון אובדן הניבים הגדולים והחדים של הזכרים, שמשקף כנראה שינויים חברתיים. עם זאת, התזונה הצמחונית ושימור יכולות הטיפוס מעידים שדרכי איסוף המזון והפעילויות היומיומיות שלהם נותרו דומות בבסיסן לאלה של הקופים. נראה שהם לא צעדו מרחקים גדולים ביום רגיל ושרוב שעות היממה הם עסקו במנוחה ובעיכול מזונות סיביים מהצומח. סביר להניח שלא הגיעו למכסה של 10,000 צעדים ביום ושלא היה להם צורך בכך.

סימנים לקיומם של הומינינים סקרנים וחכמים שמנסים רעיונות וגישות חדשות הופיעו לראשונה לפני כשני מיליון שנה. ב-2015 מצאו סוניה הרמנד (Harmand) ועמיתיה מאוניברסיטת סטוני בְּרוּק, במהלך חפירות בחוף המערבי של אגם טורקנה (Turkana) בקניה, כלי אבן גדולים שהשתמרו באתר במשך 3.3 מיליוני שנים, חלקם במשקל של יותר מעשרה קילוגרם. ב-15 השנים האחרונות נמצאו בכמה וכמה אתרים בני 2.6 מיליוני שנים, בקניה ובאתיופיה, כלי אבן שהשתמרו לצד עצמות מאובנות של בעלי חיים שנותרו בהן סימנים ברורים של חריצים ושריטות עקב שחיטה יזומה.

לפני 1.8 מיליון שנה כבר הפכו כלי אבן ועצמות עם סימני שחיטה לתופעה שגורה, ולא רק בעלי החיים החולים והחלשים נפלו קורבן להומינינים הללו. בחינה של עצמות של בעלי חיים שנשחטו בנקיק אולדוביי (Olduvai) בטנזניה מראה שגם מפריסי פרסה צעירים נשחטו. חשובה לא פחות העובדה שבניגוד להומינינים הקדומים יותר, אלה שחיו לפני 1.8 מיליון שנה התפשטו מאפריקה לאירואסיה, ממרגלות הרי הקווקז ועד יערות הגשם של אינדונזיה. אבותינו הקדומים שגשגו כמעט בכל מקום.

תשכחו מהסיפורים על פגישה חשאית כלשהי בגן עדן או על פרומתאוס מהמיתולוגיה שהעניק לאדם את האש וכך יצר את התרבות. מה שדחף את השושלת שלנו להיפרד מזו של הקופים היה הפלרטוט הזה עם אבן ועם בשר במשך מיליון שנה, ופיתוח אסטרטגיות של ציידים-לקטים, ששינו דברים בדרך שאין ממנה חזרה. התזוזה הטקטונית הזאת היא זאת שבישרה את בואנו, המין הומו.

אוכל למחשבה

באקולוגיה ובאבולוציה תזונה היא גורל. המזון שבעלי החיים צורכים מעצב לא רק את השיניים ואת מערכת העיכול שלהם אלא גם את הפיזיולוגיה שלהם ואת אורח חייהם. מינים מתפתחים לצרוך מזון נפוץ ונייח, כדי שלא יצטרכו לנדוד רחוק מדי או להיות חכמים מדי כדי לשבוע; עשב לא מתחבא ולא בורח לשום מקום. בעל חיים שצורך מזון שקשה למצוא או ללכוד יצטרך לגמוא מרחקים גדולים יותר, ולרוב יזדקק גם לכישורים שכליים מפותחים יותר.

אפשר לדוגמה להשוות בין שני מיני קופים שחיים באותם יערות במרכז אמריקה: קוף העכביש, שניזון מפירות, גומא מרחקים גדולים פי חמישה משכנו לאותו יער – השאגן, שניזון מעלים בלבד, וגם מוחו גדול יותר. כמו כן, השוואה בין טורפים בסוואנות של אפריקה לבין אוכלי העשב שהם צדים מגלה שהטורפים נעים מדי יום למרחקים הגדולים פי שלושה מאוכלי העשב שהם צדים.

התכונות האנטומיות שאפשרו לנו ללכת זקופים התפתחו במשך מיליוני שנים | איור: מסה שומאכר

למעבר מאורח החיים של לקטים טהורים אצל קופי האדם לחחי הלקטים-ציידים המאפיין את המין הומו היו השלכות משמעותיות. הוא הפך את היצורים החברתיים האלו לחברה מגובשת עוד יותר. ציד בשר דורש שיתוף פעולה – ולא רק מפני שפרט בודד אינו יכול להרוג זברה ולאכול אותה לבדו. בשר הוא מזון קשה להשגה ולכן חייהם של ציידים-לקטים משתלמים יותר אם הם מצליחים לחלוק מזון צמחי, שהוא מהימן יותר. ציידים-לקטים החיים בימינו מקבלים מחצית מהקלוריות שלהם ממזון צמחי. בנוסף, בחינה של מזון שהשתמר בלסתות מאובנות מראה שאפילו תזונתם של הניאנדרטלים, שנחשבים ציידים מומחה שמגלמים את משאת נפשם של מעריצי דיאטת הפליאו מחרימי הירקות, הייתה תזונה מאוזנת שכללה שלל צמחים וגרעינים.

אורח חיים של ציידים-לקטים מעניק הטבה אבולוציונית לתבונה. חדשנות טכנולוגית ויצירתיות כרוכות בעלייה בצריכה הקלורית ובסיכויי הרבייה. אם כן, אינטיליגנציה חברתית היא תכונה יקרה מפז, שכן שיתוף פעולה ותקשורת הפכו חלק בלתי נפרד באסטרטגיה ההומונינית.

ממצאים שפרסמו ב-2018 אליסון ברוקס (Brooks) מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, ריק פוטס (Potts) ממוזיאון הסמיתסוניאן ועמיתיהם, מאתר החפירות אולורגסיילי (Olorgesailie) בקניה, מראים שעד לפני 320 אלף שנה כישורי החשיבה של ההומינינים שגשגו עד שהגיעו לתחכום דומה לזה שאנו עדים לו אצל האדם המודרני. דוגמאות לכך אפשר למצוא בשימוש שעשו בצבעים אדום ושחור לביטוי חזותי של דרכי מסחר ארוכות של חומרי גלם משובחים מאבן. גילם של הממצאים הללו תואם את גילו של המאובן העתיק ביותר של הומו ספיינס שנמצא עד כה, מאתר ג'בל אירהוד במרוקו, מלפני 300 אלף שנה.

מעבר לכך, ציידים-לקטים נדרשו לעבוד קשה יותר בשביל לאכול. ככל שעולים גבוה יותר בשרשרת המזון, המזון פחות נפוץ ולכן קשה יותר למצוא אותו; יש בשטח הרבה יותר קלוריות שמקורן במזון צמחי מאשר קלוריות מבעלי חיים. ציידים-לקטים מקיימים אורח חיים פעיל להפליא וגומאים לרוב 14-9 קילומטר ביום – כ-18-12 אלף צעדים ביום.

מחקר שעשיתי עם דיוויד רייכלן (Raichlen) מאוניברסיטת אריזונה ובריאן ווד (Wood) שעובד כיום באוניברסיטת קליפורניה, עם הציידים-לקטים משבט הדזה (Hadza) בצפון טנזניה, מגלה שהפעילות הגופנית היומית שעושים הגברים והנשים בקבוצה הזאת גם יחד עולה על זאת שעושה אמריקאי טיפוסי בשבוע שלם. בהשוואה לקופי האדם הם גומאים מרחקים גדולים יותר פי שלושה-חמישה בכל יום.

הפרטים הקדומים ביותר במין שלנו, שלא נהנו מיתרונותיהן של טכנולוגיות חדישות כמו חץ וקשת, היו כנראה פעילים אפילו יותר. במאמר פורץ דרך משנת 2004, שפרסמו דניס ברמבל (Bramble) מאוניברסיטת יוטה ודני ליברמן (Liberman) מאוניברסיטת הרווארד, הם טענו שהמין שלנו התפתח כדי להתיש את טרפו, והסתמכו בכך על מאפיינים בשלדי הומו ארקטוס שמעידים כנראה על סיבולת ריצה.

העלייה המתמשכת בגודל המוח ובמורכבות הטכנולוגית במהלך שני מיליון השנים האחרונות יוצרת תחושה של גדילה מתמדת, כמו כדור שלג שמתגלגל במורד גבעה. אבל זו רק אשליה, כיוון שלאבולוציה אין כיוון או תוכנית סדורה. ב-2015 פרסמו לי ברגר (Berger) מאוניברסיטת ויטווטרסרנד בדרום אפריקה וקבוצת המחקר שלו את ממצאיהם על מאות מאובנים של מין חדש, הומו נאלדי (Homo naledi), שחי במערת רייזינג סטאר לפני 226-335 אלף שנה. גודל המוח של הנאלדי, שעלה רק בעשרה אחוזים על זה של האוסטרלופיטקוס, וגודל הגוף שהיה דומה להומו המוקדמים, מעידים כנראה שזו שושלת של המין שלנו שנעצרה בתחילת עידן הפלייסטוקן ונשארה כך קרוב למיליון שנה בלי לחוות אותה עלייה מתמדת בגודל המוח כמו מיני הומו אחרים. הנאלדי מספקים תזכורת חשובה לכך שהאבולוציה לא חותרת לשום מקום.

כרישים בסוואנה

תכונות אינן מתפתחות במבודד: המוח חייב להתאים בדיוק לגודל הגולגולת, השיניים ללסתות, השרירים, העצבים והעצמות צריכים לפעול בתיאום. כך גם תכונות התנהגותיות. כשאסטרטגיה התנהגותית מתקבעת, לדוגמה ציד וליקוט, הפיזיולוגיה מתאימה את עצמה כדי לתמוך בהתנהגות הזאת ואף נהיית תלויה בה.

קחו לדוגמה את ויטמין C. היונקים הקדומים פיתחו תהליך רב שלבי להפקת החומר במעין שרשרת שמשלבת כמה גנים שעדיין קיימים אצל מכרסמים, אוכלי בשר ויונקים רבים אחרים. לפני כמה עשרות מיליוני שנים החלו הפירות לתפוס מקום מרכזי בתזונה של אבותינו הקדמונים עד כדי כך שלא היה להם יותר צורך בייצור עצמאי של ויטמין C. הפיזיולוגיה שלהם הותאמה להתנהגותם, עם מוטציות שהצטברו בגנים הדרושים לתהליכי הייצור הסופיים. כתוצאה מכך, פרימטים אנתרופואידים בני זמננו – קופים ובני אדם – אינם מסוגלים לייצר בעצמם ויטמין C. אם לא יהיה במזון שלנו אנחנו נחלה בצפדינה ונמות.

בושמנים במדבר קלהרי באפריקה. ציידים-לקטים | צילום: שאטרסטוק

דוגמה נוספת היא האבולוציה של סוג נשימה מיוחד, בשם נשימת ראם (Ram ventilation), שהתפתח אצל מינים מסוימים של כרישים ודגים קולייסיים (הקבוצה הכוללת את הטונה והמקרל). השושלות הללו פיתחו אסטרטגיות לחיפוש מזון שכרוכות בפעילות גבוהה, בשחייה בלתי פוסקת כל שעות היום והלילה. האנטומיה והפיזיולוגיה שלהם התפתחו בהתאם ואופן הנשימה שלהם שונה מיתר הדגים בכך שהם מנצלים את תנועתם המתמדת כדי להזרים מים לתוך הפה שלהם וממנו אל הזימים. השינוי הזה ייתר את הצורך לשאוב מים מבעד לזימים ולכן השרירים הרלוונטיים במערכת הזימים התנוונו במהלך האבולוציה. אובדנם חוסך אנרגיה, אבל גם הופך אותם פגיעים לחנק, אם יפסיקו לנוע הם עלולים למות.

אף שאנחנו יודעים כבר זמן רב שפעילות גופנית תורמת לבריאותנו, אנחנו רק מתחילים להעריך את מגוון הדרכים שבהן הפיזיולוגיה שלנו התאימה את עצמה לאורח החיים הפעיל הדרוש לציד וליקוט. כמעט כל מערכות הגוף מושפעות מכך, עד לרמה התאית.

אחדים מהמחקרים המלהיבים ביותר בתחום הזה נעשו על המוח. ראשית, המוח שלנו התפתח לצרוך פחות שעות שינה, אפילו בחברות שאין בהן תאורה מלאכותית או גירויים ליליים מודרניים אחרים. בני אדם בכל רחבי העולם, ויהיו אלה בני ההאדזה בסוואנה האפריקאית, החברה החקלאית של בני הצימאנה (Tsimane) ביערות הגשם של האמזונס או עירוניים מניו יורק, כולם ישנים כשבע שעות בלילה, הרבה פחות מבני דודינו הקופים.

רייכלן ועמיתיו הראו שהמוח שלנו התפתח לתגמל אותנו על פעילות גופנית ממושכת על ידי שחרור אנדוקנבינואידים – חומרים שמעוררים תחושת הִתעלות – בתגובה לפעילות אירובית כמו ריצה. רייכלן ואחרים אף טענו שפעילות גופנית תרמה לעלייה הניכרת בגודל המוח האנושי ושהתפתחנו רק שנזדקק לפעילות גופנית לצורך ההתפתחות התקינה של מוחנו. פעילות גופנית גורמת לשחרור של מולקולות נוירוטרופיות שמעודדות צמיחה של תאי עצב וגדילה של המוח, וידוע שהיא משפרת את הזיכרון ובולמת הידרדרות שכלית שקשורה לזיקנה.

גם המנועים המטבוליים שלנו התפתחו כך שיוכלו להתמודד עם פעילות גופנית נמרצת. צריכת החמצן המֵרבית שלנו, ה-VO₂max, גבוהה פי ארבעה לפחות מזאת של השימפנזים. ההבדל הזה נובע בעיקר מהשינויים בשרירי הרגליים שלנו, הגדולים ב-50 אחוז ומורכבים מהרבה יותר סיבי שריר "איטיים" העמידים בפני עייפות בהשוואה לשרירי הרגליים של קופי אדם אחרים. בנוסף יש לנו יותר כדוריות דם אדומות שנושאות חמצן לשרירינו.

אבל נראה שההתאמה של בני האדם לפעילות גופנית עמוקה אפילו יותר, ושהיא מאיצה את הקצב שבו תאינו מתפקדים ושורפים קלוריות. מחקריי עם רוס, רייכלן ואחרים הראו שבני אדם פיתחו חילוף חומרים מהיר יותר, שמספק דלק לפעילות גופנית מוגברת ולתכונות אחרות יקרות מבחינה אנרגטית שמייחדות את בני האדם, כמו מוח גדול.

כל הראיות האלו מעצבות דרך חשיבה חדשה לגבי פעילות גופנית. מאז טרנד הטייטס של שנות ה-80 נוהגים לשווק פעילות גופנית לציבור כאמצעי לירידה במשקל או כפריט נוסף במזנון המודעות-לבריאות, כמו חטיפי שיבולת שועל. אך למעשה פעילות גופנית אינה ברירה אחת מרבות, אלא הכרח, וירידה במשקל היא אולי המטרה הבריאותית היחידה שפעילות גופנית אינה תורמת בדרך כלל להשגתה.

האבולוציה שעברנו עיצבה את גופנו בצורה כזאת שהוא פיתח תלות בפעילות גופנית, כך שפעילות גופנית יומיומית לא גורמת לגופנו לעבוד יותר, אלא טוב יותר. מחקר שנערך במעבדה שלי ובאחרות הראה שלפעילות גופנית יש השפעה קטנה על הוצאת אנרגיה (ציידים-לקטים משבט ההאדזה שורפים כמות קלורית זהה לזו ששורף אמריקאי ממוצע שמרבה לשבת) ועל כן פעילות גופנית איננה כלי יעיל לירידה במשקל. לעומת זאת, היא מבקרת את האופן שבו גופנו מוציא אנרגיה ומתאם בין תהליכים חיוניים.

התפתחויות עכשוויות בחקר חילוף החומרים מראות ששרירים פעילים משחררים לגוף מאות אותות כימיים, שאנחנו רק מתחילים להבין את ממדי השפעתם הפיזיולוגית. פעילות אירובית מפחיתה דלקות כרוניות, שהן גורם סיכון משמעותי למחלות לב וכלי דם. היא מורידה את רמות הורמוני המין טסטוסטרון, אסטרוגן ופרוגסטרון במנוחה, דבר שיכול להסביר את השכיחות הנמוכה של סוגי סרטן הקשורים למערכת הרבייה אצל מבוגרים שמבצעים פעילות גופנית תדירה.

פעילות גופנית עשויה למתן את העלייה החדה בהורמון העקה (מתח נפשי ופיזי) קורטיזול בבקרים. ידוע שהיא משפרת את הרגישות לאינסולין, שהיא המנגנון הישיר העומד מאחורי סוכרת מסוג 2, ושהיא מסייעת לנווט את הגלוקוז לתאי שריר במקום לתאי שומן. פעילות גופנית קבועה משפרת את העמידות מפני זיהומים, בייחוד בגיל מבוגר. גם פעילות גופנית קלה, כמו עמידה במקום ישיבה, מסייעת בניקוי הדם משומנים.

אין פלא שאוכלוסיות כמו שבט ההאדזה לא מפתחות מחלות לב, סוכרת וחוליים אחרים שמאפיינים את המדינות המתועשות. עם זאת, איננו צריכים להתחפש לציידים-לקטים או לרוץ מרתון כדי לקטוף את הפירות של סגנון חיים מודע יותר לאבולוציה שלנו. הלקח מקבוצות כמו ההאדזה, הצימאנה ואחרות הוא שהנפח חשוב יותר מהעצימות. הם נמצאים על הרגליים מהזריחה ועד השקיעה, ועוסקים במצטבר בפעילות גופנית יותר משעתיים ביממה, בעיקר הליכה. אנחנו יכולים לאמץ את ההרגלים האלה אם נמיר את הנסיעה לעבודה בהליכה או רכיבה על אופניים למשל, נעלה במדרגות ונמצא דרכים נוספות לחיות פחות על הישבנים שלנו. מחקר שנערך לאחרונה בסקוטלנד מצא שבין עובדי הדואר של גלזגו, אלו שצעדו יותר מ-15 אלף צעדים ביממה או שעמדו יותר משבע שעות ביממה (מספרים דומים לאנשי שבט ההאדזה), נהנו מהבריאות הטובה ביותר במה שנוגע למחלות לב וכלי דם ולא סבלו כלל ממחלות של חילוף חומרים.

באותה הזדמנות יש עוד כמה לקחים שאפשר אולי ללמוד מאורח חייהן של קבוצות כמו בני שבט ההאדזה בנוגע לחיים בריאים. מעבר לחיים עתירי פעילות גופנים, ותזונה עשירה בסיבים, חיי היומיום של התרבויות האלו כוללים שפע של המון אוויר צח, חברויות ומשפחה. ככלל הם נהנים מחיים שוויוניים, עם פערים כלכליים נמוכים. איננו יודעים איך בדיוק הגורמים האלה משפיעים על חייהם של הציידים-לקטים אבל ברור לנו שהיעדרם תורם לעלייה במצבי לחץ כרוניים בעולם המודרני, שמעודדים בין השאר השמנה ומחלות.

שבט ההאדזה בטנזניה. תחלואת לב נמוכה | צילום: שאטרסטוק

היה הרבה יותר קל לאמץ אורח חיים פעיל יותר אלמלא היינו צריכים להילחם בגורילה קדמונית ששוקלת 180 קילוגרם בראשנו. בדומה לוויטמין סי עבור אבותינו דמויי האדם, פעילות גופנית הייתה חיונית לחיים ושכיחה מאוד במהלך שני מיליון השנים האחרונות באבולוציה של ההומינינים. לכן לא היה שום צורך לחפש אותה במיוחד, או דחף אבולוציוני לאבד את החולשה הקופית הקדמונית לגרגרנות ועצלות.

כיום, כאדוני הסביבה שלנו, אנחנו נותנים לקופים שבתוכנו להכתיב יותר מדי איך ייראה העולם המודרני: אנחנו ניזונים ממזון מהיר, מעדיפים צפייה מרתונית בסדרות על פני ריצה במרתון, מבלים שעות ארוכות בישיבה במשרד ומטפחים את קשרינו החברתיים מבעד למסך המחשב. כשאנחנו מזהים את עצמנו בקופי האדם הגדולים אנחנו מרותקים אליהם, אבל בעצם עלינו לחשוש שנזהה אותם בתוכנו. מתחת לפני השטח אנחנו שונים יותר מכפי שנדמה לנו.

תרגמה: נטע רחימי

פורסם במקור בגיליון ינואר 2019 של Scientific American

לקריאה נוספת

• The Crown Joules: Energetics, Ecology, and Evolution in Humans and Other Primates. Herman Pontzer in Evolutionary Anthropology, Vol. 26, No. 1, pages 12–24; January/February 2017.
• Economy and Endurance in Human Evolution. Herman Pontzer in Current Biology, Vol. 27, No. 12, pages R613–R621; June 19, 2017.

מארכיון סיינטיפיק אמריקן

• פרדוקס הפעילות הגופנית. הרמן פונצר, גיליון פברואר 2017