תשובתו של סופר מדע בדיוני היא – לא! מאמר תשיעי ואחרון בסדרה על עתיד האנושות.
בקיצור
- סופרי מדע בדיוני אינם טובים יותר מאף אחד אחר בחיזוי מה שעתיד לקרות. בסופו של דבר, אי אפשר לדעת מה צופן העתיד.
- לעתים קרובות מנסים אנשים לחזות את העתיד על ידי אקסטרפולציה של מגמות קיימות. אבל נדיר שמגמות השינוי בתהליכים חברתיים או טכנולוגיים נשארות יציבות. טכניקות אחרות לניבוי העתיד נידונות אף הן להיכשל.
- אבל במדע הבדיוני בכל זאת יש ערך לנבואות: באמצעותן הוא נוטה לגלות מה מטריד אותנו בהווה.
ב-2012 עמדתי על הבמה בספרייה הבריטית על יד סוֹפר גדול, איאן בנקס המנוח, כשהשיב את התשובה הזאת לשאלה מן הקהל על מה שעשוי לקרות בעתיד. התשובה עוררה צחוק רב. כולנו מתעניינים בעתיד. בחיינו האישיים, כשאנחנו חושבים על עתיד האנושות, ואפילו על עתיד כדור הארץ עצמו, אנו תמיד מנסים לחזות מה יקרה. אבל נראה שאף פעם איננו מצליחים. אנו נוטים לקוות שיש צורת מחשבה כלשהי שיכולה לחזות את העתיד בהצלחה, ולעתים קרובות אנו תולים את התקווה הזאת במדע הבדיוני. אבל מי מאִתנו שכותבים ספרי מדע בדיוני יודעים ממקור ראשון שבמה שנוגע לניבוי העתיד, דבר אינו ודאי. העיסוק המתמיד בעתיד אינו משפר את יכולתנו לחזות אותו, אבל אולי הוא מגדיר את מרכיבי הבעיה.
כשאנו בונים את חיינו שלנו, חיזוי העתיד הוא עניין של בניית מודלים מחשבתיים המייצגים תוצאות אפשריות בהתבסס על דרכי פעולה שבהן אנו יכולים לבחור בהווה. חיזוי מאותו הסוג בדיוק נעשה במדע בדיוני בהתייחס לחברה בכללותה. יש להבין זאת כתרגיל בבניית מודלים אפשריים של העתיד, בבדיקה של תרחישים שונים כדי לראות איזו הרגשה הם מעוררים בנו ולחשוב אילו פעולות נצטרך לעשות בהווה אם נרצה לקדם את מימושו של אחד התרחישים האלה. זאת פעילות אנושית יסודית ביותר, חלק מקבלת ההחלטות החיונית ליכולתנו לפעול.
אבל התרחישים העתידיים שמציג המדע הבדיוני אינם רק תחזיות אלא גם טענות מטפוריות על הרגשתנו באשר להווה: "אני מרגישה כאילו הזמן הולך ומאיץ." "העבודה שלי רובוטית." "המחשבים משתלטים על הכול." אם טועים ורואים בתרחישים כאלה תחזיות ותו לא, המדע הבדיוני מאבד את כוחו המטפורי. זאת טעות, מפני שהמדע הבדיוני תמיד עוסק בהווה יותר מאשר בעתיד. הוא מנסה, בעת ובעונה אחת, גם לתאר עתיד אפשרי וגם לתאר כיצד אנחנו מרגישים באשר להווה. שני ההיבטים האלה הם כמו שני תצלומים בסְטֶרֵאוֹפְּטִיקוֹן, מתקן היוצר אשליה של תלת־ממד על ידי הצגה של תמונות מעט שונות זו מזו לכל עין: כששני התצלומים מתמזגים בתפיסתנו, פתאום מופיע ממד שלישי. במקרה של המדע הבדיוני, הממד החדש הוא הזמן. זאת היסטוריה שקמה לנגד עינינו ונראית חיה מן הרגיל בזכות הדרך שבה מעורר המדע הבדיוני את דמיוננו.
חיזוי העתיד הוא לא יותר מניחוש, אבל הניחוש יכול להיות מושכל.
(צילום: אנדרו מאיירס, עיצוב: אנג'לה קָמְפּוֹס, Stoclland Martel)
עכשיו, כשמבנה זה של הז'אנר (הסוגה) ברור לנו, אנו יכולים לחזור לרעיון החיזוי. כדי להפיק משהו מועיל מתרגילי חיזוי העתיד נחוצה לנו יותר מתחזית אחת. אנו זקוקים למערך שלם של תחזיות, מפני שברגעי ההווה שלנו לא טמון מראש שום עתיד אחד מסוים. בהינתן מקומנו העכשווי, כל דבר יכול לקרות: מהיכחדות המונית נוראה ועד תרבות אוטופית יציבה. במצב פתוח כזה, עצם תיאור טווח האפשרויות יכול להועיל ואפילו להפתיע ולעורר פליאה. אבל האם יש דרך שתאפשר לצמצם את טווח האפשרויות הנרחב הזה ולמקד אותו בעתידים בעלי מרב הסיכויים להתממש?
שיטה שכיחה היא לזהות מגמות בעבר הקרוב לזמננו ולשער שמגמות השינוי הקיימות יתמידו גם בעתיד באותו קצב. אסטרטגיה זו נקראת לעתים בשם "אקסטרפולציה בקו ישר" ולעתים קרובות ממחישים אותה באמצעות גרף. יש אנשים שהמחשה זו נראית להם מאירת עיניים, או שהגרף משווה בעיניהם יותר תוקף לתחזיות, או גורם להן להיתפס כמנחמות, מפני שבצורה זו נראה לנו כאילו אנו מתארים משהו שבאמת ניתן לתיאור באמצעות גרף ושיכול להיות משמעותי מבחינה סטטיסטית. אקסטרפולציה בקו ישר ממשיכה את הקו הישר לעבר העתיד. לפי המקרה, הקו הזה יכול להיות קו עולה או קו יורד. זאת גישה פשוטה, ובהשראת ההתמדה הפיזיקלית קל לה להיתפס כמתקבלת על הדעת. אבל האמת היא שבביולוגיה או בתרבות האנושית, מעטות התופעות שיש בהן מהלך שינויים עקבי כל כך, ולכן רוב הסיכויים שהתחזיות שאליהן יוביל שימוש באקסטרפולציה בקו ישר לא יהיו נכונות.
ניסיונותיהם של אנשים להתאים את המודלים שלהם לנתונים הקיימים הולידו שפע של תחליפים או תוספות לאקסטרפולציה בקו ישר. חלקם מציגים עלייה מואצת, מהלך שהעקומה המתארת אותו דומה בצורתה למקל הוקי או לצִדה הימני של האות U, עם צמיחה שממשיכה לעבר האינסוף. דוגמה ממשית שמתאימה לדפוס הזה היא גידול האוכלוסייה האנושית במהלך ההיסטוריה. עד לאחרונה נראה כאילו פניה לאינסוף.
מגמה מסוג אחר היא עקומה אסימפטוטית שהולכת ומשתטחת עם עלייתה. העלייה בייצור המזון מאז המהפכה הירוקה נוטה להתאים לעקומה זו, כמו הרבה תופעות אחרות.
שילוב של עלייה מהירה בהתחלה עם השתטחות בהמשכה יוצר את עקומת הצמיחה הלוגיסטית המפורסמת, שבה הצלחות חדשות בשלבים מוקדמים של תהליך יוצרות קצב שינויים מהיר, אבל בהמשך, ניצול המשאבים שאפשרו את השינוי מדלדל אותם, ואז קצב השינוי פוחת ומתקרב לאפס. עקומה כזאת יכולה לתאר חלקים מסוימים של תהליכים ביולוגיים רבים, ומסיבה זו היא אופיינית לדינמיקה של אוכלוסיות. דוגמה קלאסית לעקומה צמיחה כזאת מתקבלת כשמסרטטים גרף המתאר מה שקורה לאוכלוסייה של צבאים המגיעים לאי חדש ומאכלסים אותו.
בהקשר של עקומות אלה חִשבו על חוק מוּר: החוק הקובע שקצב המזעור של שבבי מחשב מתקדם בקו ישר עם הזמן. לאמיתו של דבר, הקו הישר הזה הוא רק החלק הישר ביותר של דפוס גדול יותר, שחסרים בו ההגעה האִטית ליכולת לפתח שבבים כאלה בתחילת התהליך, וגם ירידת קצב ההישגים בהמשך. אם היינו מאריכים די הצורך את קו הזמן ההיסטורי לשני הכיוונים, חוק מוּר היה נראה כמו עקומת צמיחה לוגיסטית והיה מתברר שהוא מתאר מגמה המתקיימת רק במשך מספר מסוים של שנים.
אפשר לדמות את חיזוי העתיד באמצעות גרף, ויש סוגים שונים של גרפים כאלה.
(איור: ג'ן כריסטיאנסן)
צורות חזותיות אחרות שבהן משתמשים לעתים קרובות בתחזיות של העתיד כוללות צורות מחזוריות, מעגלים או גלי סינוס, וכן עקומות פעמון. בעקומות הפעמון נראה ששכיחים יותר דפוסים של "עלייה ואחר כך ירידה" מאשר "ירידה ולאחריה עלייה", אף על פי שבהכרח שני הדברים אפשריים: צמיחה שבעקבותיה התרסקות, אבל גם התרסקות שבעקבותיה צמיחה חדשה. ויש גם נקודות שבירה בלתי לינאריות, כלומר התקדמויות שאינן מתרחשות בהתאם לשום דפוס ברור. כאלה הם הדפוסים המתוארים במתמטיקה של הכאוס, או התכונות החדשות המגיחות במערכות מורכבות. לעתים קרובות שני הדפוסים האחרונים הם בעצם ניסיונות לתאר שינויים פתאומיים ומהירים, ולכן אי אפשר להשתמש בהם כדי לחזות בדיוק מתי דבר כלשהו עשוי להתרחש. כמו בחיזוי רעידות אדמה, המומחים מנסים להגדיר מה יתרחש בעתיד בלי לקבוע מתי יתרחשו הדברים; או שהם מבטאים רק באופן הסתברותי מתי עלולים להתרחש אירועים מסוימים.
יש דפוסים ודגמים אחרים שאפשר להיעזר בהם כדי לבנות תחזיות, אבל הגיע הזמן לעצור ולהיזכר שאם מנסים לחזות את מהלך התפתחותה של האנושות, עלינו להביא בחשבון שתהליכים מכל מיני סוגים מתרחשים בעת ובעונה אחת. ייתכן שאפשר לתאר כל אחד מהם באמצעות אחד הדפוסים שהזכרנו, אבל אפשר לעשות זאת במידה כלשהי של אמינות רק בדיעבד. רבים מן התהליכים האלה גם מתרחשים בקצבים שונים, מקצתם מהירים ואחרים אִטיים, ולעתים קרובות הם מפריעים זה לזה.
כתוצאה מכך אין הרבה תועלת בזיהוי מגמות ובהצגה של דפוסים באמצעות גרפים כשמדובר בחיזוי אירועים עתידיים. ביסודו של דבר אי אפשר לטפל בהם בגישה כמותית ואין בסיס לשום תחושת ודאות לגביהם. כשמנסים לחזות את העתיד, אפשר בעצם רק ללמוד את ההיסטוריה, לבחון היטב את המצב בהווה על היבטיו השונים – בכדור הארץ, בביוספרה ובקרב בני האדם – ואחר כך פשוט לנחש.
אני מצטער, אבל זאת האמת, והיא תתחוור למי שיבדוק זאת. ואם אנחנו באמת רוצים לדעת מה יקרה בעתיד, כדאי שנודה באמת הזאת ונקבל אותה.
המדע הבדיוני עוסק רק בניחושים, ומכיוון שהוא אינו מסתיר זאת, הוא לעולם אינו מצהיר: "זה מה שעומד לקרות, שלמו לי 10,000 דולר והתאימו את התכניות העסקיות שלכם לתחזית." זה לא מדע בדיוני אלא עתידנוּת (או אולי על כרטיס הביקור של העוסקים בכך יש לזה שם אחר). קל לראות את ההבדל, כדי לשמוע מה יש למדע הבדיוני לומר איננו צריכים לשלם 10,000 דולר אלא רק 10 דולר, והמדע הבדיוני אינו אומר אלא זאת: "זה יכול לקרות – שימו לב, זה מעניין." וכשהמדע הבדיוני בכל זאת חוצה את הגבול והופך לעתידנות, כפי שקורה מפעם לפעם, אנו מקבלים תופעות כמו הסיינטולוגיה, חברות שמקפיאות ראשים, ותופעות דומות הנעות בין המגוחך למחריד. אבל על פי רוב, המדע הבדיוני שומר על צניעותו ומציע "תחזיות" ברוח משועשעת, מפני שהוא יודע שקרוב לוודאי שהן לא יתממשו.
לנוכח המציאות הזאת, אחד הדברים שיכול משחק התחזיות לעשות הוא לנסות לזהות בהיסטוריה האנושית ובהיסטוריה של כדור הארץ מגמות שיש להן די מומנטום כדי להקנות להם כעין מעמד של תופעות בלתי נמנעות, ושאפשר לומר עליהן במידה רבה של ודאות שמרבית הסיכויים שהן אכן יתרחשו. אפשר לכנות אסטרטגיה זו בשם "חיפוש מגמות שולטות". דוגמה טובה מאוד לתהליך הזה אפשר למצוא במאמר שכתב אייזק אסימוב ב-1964 שבו חזה מה יהיה ב-2014, ונדרש גם לכמה סיכונים הכרוכים בחיזוי העתיד.
במשחק הזה היה אסימוב אשף אמיתי. הוא היה אדם אינטליגנטי ביותר, בעל השכלה רחבה הן במדעי הטבע והן במדעי הרוח, והיה מודע היטב לכך שחיזוי העתיד הוא במקרה הטוב תרגיל משעשע. הוא ניגש אפוא בהנאה למשימה שהציע הניו יורק טיימס וכתב כ- 50 תחזיות ספציפיות לגבי מה שיתרחש במחצית המאה הבאה. ב-2014 נדפס המאמר שלו מחדש, ואני נעניתי בשמחה לבקשה לכתוב מאמר פרשנות שילווה אותו.
התברר לי שבתחזיותיו הספציפיות באשר להתפתחויות טכנולוגיות והיסטוריות, אסימוב צדק במעט יותר ממחצית המקרים. חלק מתחזיותיו נראות היום מובנות מאליהן, אחרות נראות מעמיקות, ואילו תחזיות אחרות כלל אינן בכיוון הנכון. אבל אסימוב מציע תשובה מרשימה מאוד לשאלה הגדולה ביותר, שאפשר לנסח אותה כך: "מה יהיה הדבר הדומיננטי ביותר בהיסטוריה של מחצית המאה הבאה?" בתשובתו הורה על הבעיה הדמוגרפית. ב-1964 מנתה אוכלוסיית העולם כשלושה מיליארד בני אדם, אבל לבעיות רבות בתחום בריאות הציבור נמצאו כבר פתרונות, ולכן תמותת התינוקות פחתה. בה בעת התחילה להתרחש המהפכה הירוקה שהבטיחה הרבה יותר מזון. ראוי לציין כי האוכלוסייה בתקופה זו הייתה צעירה באופן יחסי.
צירוף העובדות האלה הורה על גורם היסטורי דומיננטי: אם האוכלוסייה האנושית תגדל במהירות, יגדל הלחץ על כדור הארץ. אסימוב זיהה והסביר את הגורמים האלה וציין שבלי הגבלה "רציונלית והומנית" של הילודה (זה היה הדבר המרחיק לכת ביותר שהוא היה יכול לעלות בדעתו על שינוי אפשרי בנסיבות חייהן של נשים) תאיים הבעיה הזאת על ההתקדמות האנושית בכל תחום אחר.
תחזית זו אכן התממשה בדרך די דומה למה שחזה אסימוב. יותר מזה, אם ננסה לחשוב על גורם היסטורי דומיננטי בזמננו שלנו, הגורם שנמצא הוא במידה מסוימת תוצאה של הגורם שזיהה אסימוב ב-1964. השתנות האקלים כבר התחילה, והיא בהכרח תהיה חלק מעתידנו. אנו עתידים להרגיש אותה, במידה זו או אחרת, ולא משנה מה נעשה מעתה והלאה. אפילו יותר מגידול האוכלוסייה – תופעה שמתברר שיש בה הרבה מגוון, בהתאם לשינויים במערכות החברתיות שלנו, ושיכולה להתרחש בה צניחה פתאומית, כפי שכבר קרה במדינות מסוימות – השתנות האקלים היא ניחוש די בטוח. אקלים כדור הארץ ישתנה.
עם זאת, איננו יכולים לחזות היטב את מידת השינוי שיתרחש, וגם איננו יכולים לדעת מראש מה יהיו השפעותיו המקומיות של שינוי זה. הדברים האלה תלויים בהרבה מאוד גורמים ובהם כל מה שנעשה מעתה ואילך. לכן לא קל יותר מכפי שהיה בעבר לערוך תחזיות ספציפיות יותר אפילו תחת המטרייה הרחבה של הגורם ההיסטורי הדומיננטי הזה, אבל בכל זאת אפשר לומר שהרבה דברים יקרו כתוצאה מניסיונותינו להתמודד עם השתנות האקלים. לכל הפחות אנו יכולים לצרף כמה ניחושים מתקבלים על הדעת. בעתיד נפיק אנרגיה ממקורות מתחדשים; נתרחק קצת מן החופים, אבל גם נשפר את יכולתנו לחיות באוקיינוסים, וכן הלאה. על ידי זיהוי הגורם ההיסטורי הדומיננטי, ביכולתנו להימנע מתחזיות בלתי סבירות על ידי כך שנתרחק מחיזוי דברים שאינם יכולים להתרחש בעולם שייווצר לאחר השתנות האקלים.
הדברים האלה מובילים אותנו לעיקרון שחשוב לזכור: מה שלא יכול לקרות לא יקרה. חוק (או היפוך־חוק) זה נראה מובן מאליו, אבל נראה שלפעמים שוכחים אותו, מפני שאנחנו חיים בתרבות שאפשר לכנותה "מַדַעַנוּת" (scientism) – גישה שאינה אלא עוד צורה של חשיבה מאגית. זאת גישה שמתייחסת להרבה בעיות בביטול: המדע יפתור לנו אותן! שימוש כזה במילה "מדע" בכל מקום שבו נחוץ פתרון כלשהו הוא אולי סימן ההיכר המובהק של חשיבה מאגית זו. אבל מדע אינו קסם, וכיום יש בעיות שאנו יוצרים (כמו העלייה בחומציות מי האוקיינוסים) בלי שיש לנו אמצעים פיזיים לתקן אותן תוך פחות ממאות או אפילו אלפי שנים, אם בכלל.
הכלל של "מה שלא יכול לקרות לא יקרה" ממלא אפוא תפקיד סינון חשוב כשאנו משחקים את משחק החיזוי ומנסים לדמיין מה יקרה בעתיד. ייתכן שהעיקרון הזה יכול לעזור לנו אפילו בבואנו להעריך תחזיות מסוימות בקנה מידה גדול שמושמעות לעתים קרובות בתרבות של ימינו – תחזיות כגון "האדם יגיע ביום מן הימים אל הכוכבים". ראוי לבחון מחדש את האמירה הישנה הזאת מפני שזהו פרויקט קשה הרבה יותר מכפי שחשבנו כשעלה הרעיון בפעם הראשונה. הקרינה הקוסמית, העובדה שקהילת המיקרואורגניזמים שגופנו תלוי בהם קושרת אותנו לכדור הארץ הרבה יותר מכפי ששיערנו, וממצאים חדשים אחרים, פירושם שאין הרבה סיכוי להצלחתם של חיי בידוד ממושכים בחלליות. כתחזית, הגעתם של בני אדם לכוכבים היא אפוא תחזית גרועה. כפי שאני חוזר ואומר: זה לא יכול לקרות, ולכן זה לא יקרה.
עוד תחזית שנראית שכיחה מאוד בימינו היא רעיון ה"סינגולריות". בקרוב, היו מי שקבעו, הבינה המלאכותית תגיע לדרגה שבה היא תעלה על התבונה האנושית, תשתלט על העולם, ואז תעשה… משהו. תצא לעבר הכוכבים, תכסה את פני כדור הארץ במחשבים, תתנהג כלפינו באדנות, או משהו כזה. דמויות ציבוריות בולטות דורשות מאִתנו להיזהר מפני עתיד אפשרי זה, בהם אילון מאסק וסטיבן הוקינג. אבל אנשי עסקים ופיזיקאים מובילים אינם טובים יותר בחיזוי העתיד מאנשים אחרים. הם בעצם משחקים את משחק המדע הבדיוני, וזהו משחק שיש במסגרתו דרגת שוויון גבוהה בין כל בני האדם. אין ספק שהאנשים האלה הם דמויות מבריקות בתחומם, אבל כשחיזוי העתיד נוסף לשאר התבטאויותיהם בעניין התרבות האנושית אפשר בהחלט לפקפק בדבריהם. אלברט איינשטיין וריצ'רד פיינמן היו די טובים במשחק הזה; ג'יימס ווטסון וארנסט הקל לא היו טובים בו. אסימוב היה טוב הרבה יותר מכל אחד מהם מפני שהבין את המתודולוגיות של המשחק. עובדת היותו של אדם בר סמכא בתחומים אחרים אינה סיבה טובה לייחס אמינות מיוחדת לתחזיותיו.
עם זאת, ניבוי הסינגולריות הוא מקרה מעניין, מפני שהסינגולריות היא תחזית, ולפיכך היא סיפור מדע בדיוני. הרעיון אכן עלה בסיפור מ-1981 ושמו "שמות אמיתיים" מאת סופר המדע הבדיוני ורנוֹר וינג'. היזכרו במה שאמרתי בהתחלה על כך שמדע בדיוני הוא לעתים קרובות מטפורה להרגשתנו באשר להווה. הדברים נכונים גם כאן, וגישה זו גם מצילה את רעיון הסינגולריות, שכתחזית, מתעלם מהרבה עובדות על המוח, על מחשבים, על הרצון ועל פעילותנו הרצונית, וגם על ההיסטוריה. כמטפורה, הבינה המלאכותית מייצגת את המדע. המדע עצמו הוא הבינה המלאכותית שאנו פוחדים מפני השתלטותה: הוא קולקטיבי, מופשט, מכני, וחורג מן הגבולות של מה שביכולתנו לתפוס בחושינו. שום אדם אינו יכול לתפוס בחושיו או לדעת מה שהמדע יודע. ואף על פי כן, אנו בני האדם המצאנו את המדע ואנו מי שמפתחים אותו.
כשאנשים אומרים ש"יום יבוא, ובינה מלאכותית תשתלט על ההיסטוריה האנושית," הם מביעים תחושה או פחד שהמדע והטכנולוגיה קיבלו תנופה משל עצמם וכבר אינם נתונים לשליטת בני האדם. במובן זה, אולי הסינגולריות כבר התרחשה!
כשאנו קוראים את דבריהם של אנשים, ואחת היא אם הם מבריקים ובולטים בתחומם או אם הם אנשים רגילים, המזהירים אותנו מפני הסכנות הטמונות בבינה המלאכותית של המחשבים והאפשרות שהסינגולריות תשאיר אותנו מאחור, אנחנו יכולים לגלגל את עינינו (זה מה שאני עושה). אבל קרוב לוודאי שהגישה המועילה יותר תהיה לקרוא את הדברים באופן מטפורי, ולהבין את האנשים האלה כאומרים (אפילו אם אינם יודעים זאת) את הדברים האלה: עלינו לשמור את השליטה בהיסטוריה שלנו בידינו; עלינו לבחור בין כמה אפשרויות העומדות לפנינו. הטכנולוגיה, עם העוצמה שיש לה כיום ועם העוצמה הרבה עוד יותר שתהיה לה בעתיד, תמשיך להיות מערך כלים שנוצרו כתוצאה מבחירות אנושיות. כשאיננו בוחרים אותן בעצמנו ונדמה לנו שהן "נבחרות מעצמן", בעצם פירוש הדבר הוא שאנו מקבלים את החלטותינו על בסיס נתונים ישנים, הנחות ישנות, ואקסיומות בלתי בדוקות הדומות לאלגוריתמים פשוטים יתר על המידה. כשזה מה שאנו עושים, עלולים לקרות דברים רעים. הסינגולריות, במילים אחרות, היא בעצם דרך לדבר על הישענות עיוורת על המדע או על הרעיון שבאמצעות המדע אפשר לפתור כל בעיה, כשלאמיתו של דבר, אנו בני המין האנושי חייבים להמשיך לקבל החלטות כיצד להשתמש במדע ובטכנולוגיה כדי להמשיך להתפתח.
לפיכך, הנה תחזית: אני צופה שהשיח העולמי על אודות הבעיות המדעיות, הסביבתיות והפוליטיות שאנו ניצבים בפניהן כיום יתרחב. כל אדם חי יהיה מודע לאי השוויון בשיטה הכלכלית שלנו, להרס יכולתה של הביוספרה שלנו לקיים אותנו ולאפשרות שיתרחש אירוע הכחדה המונית שישי בהיסטוריה של כדור הארץ של עולם החי, שהפעם ייגרם כתוצאה ממעשי ידינו. הכול ייווכחו בצורך לשנות את המערכות הטכנולוגיות ואת השיטות החברתיות שלנו כדי להימנע מאסון וליצור עולם צודק ובר קיימא לכולם. ומכיוון שהצורך הוא אבי כל המצאה, אנו נמציא המצאות. במרכז השינוי יעמדו החוקים שנסכים לחיות לאורם, בכללם החוקים שיגדירו את השיטה הכלכלית. הקפיטליזם המקובל כיום הוא מפעל הפלוטוניום צ'ליאבינסק-65 של הטכנולוגיות של ימינו: מלוכלך, אכזרי, הרסני, טיפש. הוא אינו מסוגל לפתור את הבעיות שבפניהן אנו ניצבים. אפשר לומר שהוא למעשה שמה של הבעיה עצמה. לכן אנו נשנה את הקפיטליזם, חוק אחרי חוק, עד שהוא יהפוך למערכת בת קיימא.
מובן שאפשר לחזות את הגרוע מבין העתידים האפשריים ולומר שניכשל, שנילחם זה בזה, שנגרום לאירוע הכחדה המונית, שכמעט נכחיד את עצמנו, ושכעבור עשרות שנים נגיח ממצמצים מחורים באדמה כתרבות פגועת- מוח הסובלת מתסמונת פוסט-טראומטית. ייתכן שכך אכן יקרה. אבל היתכנותה של אפשרות זו נשענת על ההנחה שבני האדם טיפשים ופחדנים ואינם טובים בשיתוף פעולה. אולי יש בכל הרעיונות האלה יסוד של אמת. יש בנו מכל הדברים האלה.
אבל מן ההיסטוריה של המין האנושי עד כה – היסטוריה של הסתגלות לשינויי אקלים קיצוניים ולהרבה לחצים אחרים – עולה שהתכונות הרעות האלה הן חולשות של בני האדם יותר מכפי שהן היסודות המגדירים אותנו. ורבים מאִתנו מאמינים שהבינה המלאכותית הזאת, המדע, הוא כוח חיובי המצוי בשליטתנו. אפשר אפוא לעשות אקסטרפולציה בקו ישר מן ההיסטוריה שלנו עד כה … אבל רגע, אמרתי שזאת אינה השיטה הטובה ביותר. במקום זאת – אנחש. בהתבסס על הערכה של כל המגמות שאני יכול לראות, אני צופה שהאינטליגנציה שלנו ורצוננו להיטיב עם ילדינו יביאו אותנו להמצאה של ציוויליזציה שהיחסים בינה לבין הביוספרה שלנו יהיו יחסים יציבים. ואני חוזה שלאחר מכן יקרו דברים אפילו יותר מעניינים.
לקריאה נוספת
- Visit to the World’s Fair of 2014. Isaac Asimov in New York Times, pages 20– 23; August 16, 1964
- Kim Stanley Robinson on Isaac Asimov’s 1964 Predictions. Kim Stanley Robinson in SciFiNow, May 20, 2014
